זכיתי להשתתף היום בטקס זיכרון לנספים בשואה בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי-תורני.
תחילתו בנאומו של המנהל, איש חינוך משכמו ומעלה, אשר לא השתמש במילים
גבוהות אלא בשפה רהוטה ובגובה העיניים, תוך שימוש מושגים המוכרים לילדים מלימודיהם,
כדי להמחיש את גודל הכאב ועצמתו. לאחריו דברים קצרים והצגה של תלמידים.
ושם, בבית הכנסת של בית הספר, התרגשתי לשמוע את דברי התלמידים, שהזכירו והדגישו שאין הבדל בין אדם לאדם - שומר מצוות ומי שאינו שומר, אשכנזים וספרדים, כולנו יהודים; כולנו חלק מגורל אחד וצריכים להיות ראויים זה לזה, ולהתחשב זה בזה.
ושם, בבית הכנסת של בית הספר, התרגשתי לשמוע את דברי התלמידים, שהזכירו והדגישו שאין הבדל בין אדם לאדם - שומר מצוות ומי שאינו שומר, אשכנזים וספרדים, כולנו יהודים; כולנו חלק מגורל אחד וצריכים להיות ראויים זה לזה, ולהתחשב זה בזה.
במהלך ההצגה, ראיתי כמה תלמידים הולכים לאחורי האולם, אל הספרייה השעונה על הקיר,
לוקחים משם ספרים וחוזרים למקומותיהם וקוראים בספרים שלקחו.
הטקס הסתיים כשתים עשרה דקות לפני הצפירה. תזמון שיכול להיות בעייתי בבתי ספר רבים בהם אני מבקרת. מדהים היה בעיני איך נוצלו אותן דקות.
ראשית, אמר כל הקהל יחדיו פרקי תהלים לזכר הנספים, בהובלתו של אחד התלמידים ולאחר מכן, עמד אחד המורים וסיפר בקצרה קטעים מסיפורה של משפחת סבתו בתקופת השואה.
הטקס הסתיים כשתים עשרה דקות לפני הצפירה. תזמון שיכול להיות בעייתי בבתי ספר רבים בהם אני מבקרת. מדהים היה בעיני איך נוצלו אותן דקות.
ראשית, אמר כל הקהל יחדיו פרקי תהלים לזכר הנספים, בהובלתו של אחד התלמידים ולאחר מכן, עמד אחד המורים וסיפר בקצרה קטעים מסיפורה של משפחת סבתו בתקופת השואה.
ציפור לא צייץ, עוף לא פרח ותלמיד לא הפריע.
ומה קרה בעת הצפירה? את עיני משכו דווקא אותם תלמידים יקרים שהלכו לפני כן אל
הספרייה שמאחור.
אלה, לא עמדו דום אלא נעו לפי מקצב פנימי, תוך שהם קוראים פרקי תהלים לעילוי נשמות הנספים מתוך הספרים שבידיהם.
אלה, לא עמדו דום אלא נעו לפי מקצב פנימי, תוך שהם קוראים פרקי תהלים לעילוי נשמות הנספים מתוך הספרים שבידיהם.
