לא אחת אנו נתקלים ביוזמה חדשה - בענייננו יוזמה חינוכית - שמתנפצת על סלעי המציאות כיוון רוחה של היוזמה לא חלחלה אל מי שאמורים ליישם אותה בשטח.
באחד מבתי הספר, נתבקשתי לבוא ולהדריך מורה לקראת הפעלה של תכנית חינוכית. לאחר עידוד של המורה ע"י המנהלת וחיזורים שלי לתיאום פגישה עם המורה, ביקשתי לתאם גם עם המנהלת כך שנשוחח גם אתה למשך כמה דקות ושאר המפגש יוקדש להדרכה מעשית למורה.
במועד שנקבע לפגישה, המורה עוד לא הייתה פנויה. המנהלת, שמאוד רצתה הייתה בכלל עסוקה בעניין אחר במהלך כל הפגישה וכלל לא ידעה שיש כוונה להיפגש אתה. כשהגיעה המורה, נראתה "פזורת דעת" והחלה להסתובב ברחבי בית הספר כדי לחפש מקום פחות רועש לשיחה. לאחר כמה דקות, חזרה והתנצלה שאין מקום פנוי. בשלב זה יצאתי לחפש מקום שקט ולהפתעתי, החדר שליד חדר המורים היה ריק מאדם, כיוון שהתלמידים היו בשיעור ספורט.
באיחור של 20 דקות, התחלנו בפגישה. לאחר 15 דקות של שיחה, במהלכן עברה המורה 3 כיסאות שונים, עברה באזור מחנכת הכיתה שבחדרה ישבנו. המורה, עברה לדון איתה בשאלה מתי התלמידים יצטרכו את הכיתה ולמרות שנותרו כ- 15 דקות נוספות בהן הכיתה נותרה פנויה, התעקשה שנתחיל לחפש מקום אחר.
בתום המפגש תמהתי איך מורה לא מסוגלת להתארגן לפגישה קצרה עם מדריכה תוכל ליישם תכנית חינוכית ולהתאימה לצרכיה של אוכלוסיית היעד?
תחושתי הייתה שציוות המורה לתפקיד היה הקצאת כוח אדם שלא היה ברור מה ניתן לעשות אתו בשעות הפרטניות לתפקיד שתוצאות ליקויים בתפקוד בו לא נמדדות במסגרת מדדים דוגמת מיצ"ב.
לצערי - ככל שהתקדמה הפעלת התכנית בבית הספר, הסתבר לי שחששותיי בעקבות הפגישה הראשונה התממשו במלואן.
תובנות שלי:
כאשר מנהלת בית ספר מתלהבת מתכנית חינוכית, עליה גם לבחון היטב מה דורשת התכנית ומי מבין המורים בצוות יהיו מסוגלים להפיק משהו משמעותי מתוך התכנית - שאלמלא כן, כדאי אולי לוותר על השתתפות בתכנית ולמנוע בזבוז זמן (וכסף) ולמנוע תסכול למשתתפים.
